תפריט
צרוב בשמאלם – תאומי מנגלה
מפגש אקראי בתחילת 2015 עם שרה ולאה אקשטיין (שם משפחתן המקורי) "תאומות מנגלה", בביתה של שרה, הוביל אותי למסע מרתק בעקבות הילדים והנערים ההם האוחזים יד ביד המופיעים בתמונת השחרור המפורסמת ההיא ממחנה אושוויץ שצולמה על ידי חייל רוסי ממשחררי המחנה. ראיתי חשיבות עצומה לפגוש ולהנציח את הנותרים מהקבוצה הייחודית הזאת שכל כך צרובה בתודעה הישראלית והכול כך "מסומנת", ממודרת ומודחקת בתוכנו. ילדים, ילדות, נערים ונערות אלה שרדו את התופת ושילמו מחיר איום ונורא בגופם, בבני משפחתם, ובבריאותם. נושאים הם על גופם את צלקות הרוע הבלתי ניתפס עליו ניצח "מלאך המוות מאושוויץ" ד"ר י'וזף מנגלה, אשר באופן פרדוקסאלי ואבסורדי אחרי כל התלאות שעברו תחת ידיו, הם חבים לו את חייהם. לאחר שחרורם בתום המלחמה במהלך השנים עלו ארצה, אך בזאת הקשיים לא תמו. הקושי בקליטתם בארץ והיחס הקשה לו זכו מבני המקום הקשו עליהם מאוד. וכיום 73 שנים לאחר השחרור כשהם כבר בסוף דרכם ומצבם הכלכלי של רבים מהם קשה מאוד, לא מתאפשר להם לחיות בכבוד את שארית חייהם. הדבר העצוב והבלתי נתפס אליו נחשפתי בפגשי אותם הוא יחסה של המדינה למצבם של קשישים אלה שאחרי כל כך הרבה שנים, עליהם להוסיף ולהילחם בכוחם הדל כדי לשרוד גם אחרי כל מה שעברו. חוויתי קושי עצום בניסיון לאתר את אלה שעדיין בינינו. מהמפגש עם שרה ולאה יצאתי מצויד ברשימה שמית של 102 זוגות תאומי מנגלה אשר נוצרה במהלך שנות השבעים. רשימה זו הכילה את שמות התאומים, שם משפחתם המקורי, שמות משפחתם החדשים, כתובת מגורים ומספרי טלפון. אך ממרחק 45 השנים מעט מהפרטים שברשימה עדיין רלוונטיים. רבים מהשמות כבר אינם בני החיים. מספרי הטלפון כבר אינם בנמצא, הכתובות שברשימה שייכות כבר לדיירים אחרים. עם כך כיצד ניתן לאתר אותם? מי מהרשימות עדיין בחיים ומי לא? היכן מתגוררים? במשך חודשים חיפשתי אחרי השמות. לפעמים מפה לאוזן, בעזרת יד ושם, בעזרתה של יונה לקס יו"ר "ארגון תאומי מנגלה", דרך בתי אבות, או בעזרת האינטרנט. חיפשתי מאמרים, אזכורים לתאומי מנגלה, אשר דרך סיפורם ניסיתי לאתר את מקום מגורם. ב 144 קיבלתי מספרי טלפון רבים ושמות רבים העונים לשם המבוקש. הרמתי מאות טלפונים ובשיטת האלימינציה צמצמתי עד שמעברו השני של הקו התייצב האדם המבוקש. ואז התחיל מסע השכנוע שלי להיפגש, לשמוע ולהנציח. אם נענו לבקשתי נקבע תאריך והייתי מתייצב בביתם. לא תמיד נעניתי בחיוב ובכך ירדו לטמיון ימים שלמים של חיפושים. לעיתים הסכימו הניצולים לשתף פעולה עמי אך הילדים או הנכדים הטילו ווטו וסרבו למפגש מתוך דאגה וזאת "כדי להגן על סבא או סבתא". כל זה לא ריפה את ידי. מובן היה שהמפגשים עצמם היו מאוד אמוציונליים. בניסיונם לשרטט את שעברו עלו זיכרונות התקופה והציפו רגשות. זיכרונות מימי ילדותם באירופה, המשפחה הענפה שנספתה, המלחמה, אושוויץ, הניסויים, ההישרדות, השחרור, העלייה ארצה, והקליטה הקשה. ראיתי איך כל אחד מהניצולים בחר את דרכו שלו כיצד להתמודד עם עברו. הופתעתי לשמוע שרבים מתאומי מנגלה מסתירים עד היום את שעברו מילדיהם בטענה כדי "לא להעמיס עליהם משקל כזה כבד". לרבים מבני הדור השני נודע סיפור האם או האב רק לאחר שבני הדור השלישי הנכדים התעניינו בעברם של הסבים ואלה בזקנתם התרככו במעט והרשו לעצמם לשתף את שעברו.
2018
