סלון מקומי

ניחוח של ימים אבודים

"גל העלייה שהחל לזרום לישראל מסוף שנת 1989, התעצם ושטף את הארץ והביא עמו עד סוף 1997 כ- 820,000 עולים, כשמיתוכם 710,000 עולים מברה"מ לשעבר".  (דיוקנה של עליה-מאת משה סיקרון ואלעזר לשם). גל עליה זה חשף אותי לאוכלוסייה הרוסית, אשר שפתה, תרבותה, מנהגיה ואורחות חייה היו זרים לי לחלוטין. אחד  מסממני התרבות של עלייה זו הוא חיות המחמד, אשר הביאו משפחות עולים רבות מארצות מוצאם, בעיקר כלבים בעלי יחוס. בגזרה צרה זו של עולים וכלבים מצאתי לי עניין רב. התמקדתי בעולים העובדים במפעל "בקרה" ובמפעל "שקדייה" אשר בקיבוצי, קיבוץ גבע, בהם… ובכלביהם המיוחסים. את העולים "שלי" הכרתי על יד המכונות במקומות עבודתם, מצאתי אנשים סגורים, מרוחקים וחשדניים. הניסיונות הראשונים לדובב אנשים אלה נתקלו בחשדנות גדולה, חלקם אף סרב לשתף פעולה. תהליך  הפשרת הקרח, הצריך ניפוץ  של כמה "מסכי ברזל", משני צדי המתרס. הביקור בביתם של אלה ומרקס ברודסקי סלל את הדרך בפני והביא למפנה ביחסם כלפי. אט אט  המחיצות נפלו, הדלתות נפתחו וההיענות הלכה וגברה. עם הביקור הראשון התעוררו בי כמה שאלות שהסיתו את מוקד העניין מן הכלב: מי הם, מהיכן הגיעו? מהי השכלתם? מה היה עיסוקם בארץ  מוצאם ומהו עיסוקם כיום? מהם הגורמים לעלייתם ארצה? מהו מיקומו של הכלב במשפחה ומהיכן היחס המיוחד לו הוא זוכה? לאחר כמה "ביקורי בית" מסוג זה, החלה להתקבל תמונה המאפיינת את ה"סלון המקומי" של העולים, על כל  פרטיו. וילון לבן שקוף למחצה, ריהוט מעץ כבד, וויטרינות עם חלונות זכוכית, דרכם ניתן לראות סטים של כלי אוכל וחפצי נוי המסודרים למשעי, מרבד כבד הפרוס על הרצפה,  נברשת המשתלשלת מן התקרה ועוד פרטים רבים. אך הדבר שתפס את עיני יותר מכל היו ציורי הנופים המושלגים ממחוזות הולדתם, ועצי האשוח מסממני "התרבות האחרת". הניסיון לשמר את זיכרון העבר הלא רחוק, "זכר לימים אבודים", ממחיש את הקושי  הגדול שבמעבר מארץ לארץ  ומתרבות אחת לתרבות האחרת, ומשרה אוירה של געגועים ועצבות. הסלון על כל מה שבו, ואולי אף יותר- על מה שאין בו, מעלה  בי  הרהורים ……האם הם כאן???…….או שם??? העולים המתגוררים על פי רב בסביבה המאוכלסת…בעולים, מספקים את מרבית צורכיהם לעצמם, בסופרמרקט, בחנויות  הביגוד וההנעלה, הקליינטורה בחנויות אלו על טוהרת העולים. מצב זה מקל ומקהה את הרגשת הזרות במקום החדש, אך מצמצם למינימום את נקודות החיכוך עם האוכלוסייה המקומית ומקשה מאוד על התערותם בחברה. מתוך המצולמים מצאתי אחוז גבוהה מאוד של בעלי השכלה אקדמאית. נושא העבודה כאוב במיוחד. מרבית העולים אינם עובדים במקצועם המקורי. מצב שוק התעסוקה בשנים אלו, חייב את העולים לתפוס כל מקום עבודה פנוי, וכך קרה שכורה הפחם עובד במדגרת אפרוחים. הסנדלר הפך לפועל פלסטיק. הנגר משבב במתכת. המורה למוסיקה סוללת סלילים. מהנדס הרכבות מפעיל מכונה, מנהלת מתפרה מרכיבה חלקי ברזים חשמליים, ומנהל מפעל בעל 1500 פועלים ….מפעיל מסור. מצב זה גורם לתסכול רב בקרב העולים. אך כבודם אינו מאפשר להם לקבל דמי אבטלה. התא המשפחתי – על פי רב אם, אב, שני ילדים…וכלב לו שמור מקום של כבוד כאחד מבני המשפחה. הוא זוכה לטיפול מיוחד החל מביקורי רופא,  תספורות, סריגת אפודות ועד קניית "מיטה" וצעצועים מיוחדים עבורו. גם בתקופות קשות יותר, לא ידע הכלב מחסור מהו. גם אם הכלב הפך למרכיב שולי בעבודה זו, הרי שבזכותו נפתחו הדלתות. בעצם היחשפותם כלפי, פתחו בפני העולים צוהר קטן אל עולמם ובזה באתי על שכרי. על כך חייב אני תודה מקרב לב לכל אחד ואחד מן העולים המצולמים. כך עברתי מבית לבית, ביקרתי בסלון, הכרתי את בני ובנות הזוג, את הילדים …ואת הכלב. בעקבות מסע זה ההכרות השטחית הפכה לסימפתיה, לידידות ולהערכה גדולה אל משפחות אלו שעזבו את ארצות מולדתם באמצע  החיים, הגיעו לארץ חדשה וזרה ועל אף כל קשיי הקליטה והשפה, אינם מאבדים תיקווה.

1999

קרא עוד