בגופם

מקום המדינה ועד היום, משלמים תושבי הארץ המובטחת "ארץ זבת חלב ודבש" את מחיר הזכות לחיות בה. מלחמת הקיום מוסיפה לחרוץ בבשר בניה את צלקות הזיכרון. את משפחות השכול אנו מחבקים ואת זכרם של הנופלים נוצרים בליבנו. הם שמסרו את נפשם, "יפי הבלורית והטוהר", "מגש הכסף", אשר "במותם ציוו לנו את החיים".  בימי הזיכרון מועלים על נס עטורי סיפורי גבורה ותהילה, תרומתם לביטחון המדינה אינה מוטלת בספק. אל מול כל זאת זועק הפער העצום ביחס ובהכרה לה זוכים הפצועים  אשר לחמו יחד כתף אל כתף בשדה הקרב כשרק יד המקרה מפרידה בין אלה לאלה. קולות הקרב נדמו, החזית בה לחמו ונפצעו  נשארה הרחק מאחור. אך המלחמה עבורם רק החלה, החזית הועתקה  אל הבית. אלו נכי מלחמות ישראל. חלשים ופגועים הם מוסיפים להילחם, אך הפעם על זכותם לחיות חיים רגילים במדינה ששלחה אותם לשדה הקרב ממנו שבו פצועים. הם נמצאים בינינו אך חיים בצל. קולם אינו נשמע. רחוק מעיני הציבור נושאים בגופם ובנפשם את תוצאות המלחמות, אך מלחמתם שלהם לעולם אינה מסתיימת. הם יוסיפו לשלם את המחיר יום יום, שעה שעה עד יומם האחרון. למרבה הפליאה למרות פציעתם ומוגבלותם הם לעולם לא יניפו דגל לבן. כל אחד ואחד מהם נילחם על שיקומו וכנגד כל הסיכויים, באופטימיות ובנחישות אין קץ בנו את עצמם ואף פיתחו קריירות  מופלאות.

הם גיבוריי! הם גיבורי "בגופם".