צביה כהן, בית אבות גני שרונים, אבן יהודה 2.8.2018
נולדה ב- 1931 עם אחותה התאומה הזהה עמליה בפולין בעיירה פביאניצה שליד העיר לודג'. נולדו למשפחה אמידה בעלת בית דפוס גדול ומפעל לסבונים ולהם עוד 11 אחים ואחיות. "הייתה לנו ילדות שמחה ומאושרת". מעט לפני פלישת הגרמנים לפולין הצליחו אחיהן לברוח לרוסיה וחלקם לישראל. כל יהודי העיירה נשלחו לגטו לודג'. באחת הפכו מבעלי אמצעים לחסרי כל. האב נשלח לאושוויץ ויותר לא שב. ב- 1944 נשלחה האם, התאומות ואחות נוספת לאושוויץ ברכבת, לאחר 3 ימי טלטולים בתנאים מחרידים, כשרבים מנוסעי הקרון מתו מהצפיפות, הרעב והצמא. עם הגעתן למחנה נפתחה הדלת ונשמעה שאגה "צווילינג" – תאומים. האם בחושיה החדים הורתה לבנות להיפרד זו מזו ולא להיפגש כי כנראה "במקום הזה מסוכן להיות תאומים". האם נשלחה מיד למשרפות. הבנות המופרדות שמרו מרחק זו מזו ורק שמרו על קשר ממרחק, הן גרו בבלוקים נפרדים ועבדו בעבודות שונות. מכיוון שלא נחשבו לתאומות לא הגיעו לידיו של ד"ר מנגלה ובכך ניצלו מהניסויים. אין להן מספר על היד. בכל פעם שהגיעו להטבעת המספר על היד משהו השתבש. בלילות זחלו האחת לבלוק של אחותה והיו מתחבקות ומחזקות אחת את השנייה. עם התקדמות הצבא הרוסי הוציאו הגרמנים את היהודים הנותרים לצעדת המוות בשלג וקור מקפיא. רבים מהם התמוטטו ומתו מהקור והרעב. אבא אמא ושני אחים נספו במחנה. לאחר השחרור נשלחו הבנות לשבדיה, לאחר שהתאוששו הועברו לבית יתומים. ב-1948 עלו ארצה. צביה הקימה משפחה עם יצחק כהן שאף הוא ניצול אושוויץ וחיו בקרית אונו. עמליה נשאה אך עזבה לארה"ב שם חיה עד מותה ב- 2009.