יהודית ברנע וליאה הובר, תל אביב 5.8.2015
ליאה ויהודית נולדו ב- 1937 טרנסילבניה תחת שילטון הונגרי בהמשך חזר לשלטון רומני. ב- 1940 נכנסו ההונגרים לאזור. האוירה נעשתה קשה. רבים מהגברים נשלחו לעבודות כפיה. ב- 1942 נלקח האב לעבודות כפייה, התאומות נותרו עם האם והחרדה לגורלו של האב הייתה קשה. היה קושי עצום להשיג מזון. השלטונות ערכו חיפושים בבתי היהודים אחר מזון ואחר כל דבר שנראה להם מתאים להחרים. ב- 1944 האם והתאומות גורשו מביתם לגטו שהוקם בעיר שומיו-צ'הי וריכז את כל יהודי האזור, שם שהו בתנאים נוראים ובדוחק איום, וסבלו מהתעללויות קשות. לאחר כמה חודשים הועמסו על קרונות רכבת של בהמות כ- 100 איש בכל קרון ללא מזון ומים הובלו במשך כמה ימים לאושוויץ. בסלקציה הופרדו התאומות על ידי ד"ר מנגלה מאימם שנשלחה עם כל שאר בני משפחתה לכבשנים, ליא ויהודית בנות ה- 4 שסירבו להיפרד מיד אימם החלו לצרוח ולהשתולל וקצין ה- SS התיר לה להצטרף אליהן. התאומות נשלחו לבלוק התאומים עם אימם. האם הובלה לעבודות במחנה ובערב שבה אל התאומות הרעב היה נורא, ליא ויהודית היו קטנות וחלשות מאוד ולא יכלו להילחם על האוכל, האם הייתה מגניבה להם את פרוסת הלחם שלה וכמה קליפות תפוא"ד שהביאה ממזבלת המחנה. כמה פעמים בשבוע נלקחו התאומות ואימם למעבדה לבדיקות דם, למדידות והשואות בין חלקי הגוף ושערות, קיבלו זריקות מכאיבות שונות ומשונות. כל פעם שנלקחו התאומות למעבדה האם נחרדה. במקרים רבים בניסויים זוגות הגיעו ורק אחד חזר, לפעמים שניהם לא חזרו, היו מזריקים להם רעל ומשווים את זמני התגובה של שניהם. ופעמים פשוט לא שרדו את הניסויים. עקב זריקה שקיבלה האם במשך ימים רבים שכבה על הדרגש מחוסרת הכרה. את הקצבת האוכל שהייתה מעבירה לבנותיה לקחו אחרים והתאומות האומללות בקושי שרדו. ב- 1945 שחררו הרוסים את אושוויץ. האם ששרדה עם ליא ויהודית ואימצה עוד שתי תאומות שורדות הובלו לקטוביץ' שבפולין. חזרו לביתם בשומיו אך הבית נשדד ולא נותר בו דבר, ישנו על הרצפה. ב- 1946 שב הבעל ממחנה העבודה. לאחר סיום לימודי התיכון עברה המשפחה לארק שברומניה, התאומות למדו טכנאות שיניים, ליא התחתנה והפכה למורה לטכנאות שיניים, ויהודית עובדת בקליניקה לשיניים. בשנת 1960 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בנתניה. האב עבד ביקבי בנימינה. יהודית התחתנה ב- 1962 עם רופא שיניים ועבדה איתו, גרה בתל אביב. ליא גרה ברעננה. ילדיהם של ליא ויהודית מעולם לא שאלו אותן על עברם. במחנות נספו למעלה מ-70 בני משפחה, סבים דודים ובני דודים.