הצהרת אמן

שמי שי אלוני, נולדתי בשנת 1954 בקבוצת גבע ובה אני חי ופועל עד היום. 

הצילום המשמש לי כדלק לנשמה וככלי ביטוי, מלווה אותי כבר עשרות שנים.  חלק נכבד מעשייתי הצילומית מוקדש לתיעוד קבוצות אנשים שונות באוכלוסייה בעלות מכנה משותף ייחודי, ההתעמקות והחקירה כדי לגלות את הפרטים המרכיבים את הפאזל הקבוצתי מהנים ומרתקים אותי במיוחד. 

"פרויקט", אני נוהג לכנות את עבודותיי המתארכות בזמן. חלק מהפרויקטים אינם קצובים בזמן,  וימשכו גם כמה שנים, כשאני מוסיף ומצרף חומרים חדשים  אל החומר הקיים.  

סקרנות וגילוי, עוולות וחוסר צדק, תחושת דחיפות, נושאים הנחשבים כטאבו ועוד, הם רק חלק מהגורמים המניעים אותי. 

חלקם של הפרויקטים הצילומים שלי מבשילים לכלל תצוגה ומוצגים כתערוכות בגלריות ומוזיאונים וחלקם נותרים כדימויים דיגיטליים במחשב.

מושאי עבודותיי הם תוצאה של אירועים מקריים, גירויים חיצונים שמעוררים בי אסוציאציות, ועבודות שהן תולדה של פרויקטים קודמים, כל אלה בתוספת למציאות המורכבת של חיינו נותנים לי השראה.

החשדנות, הריחוק והסגירות של העולים מרוסיה שעבדו איתי כתף אל כתף במפעל הובילו אותי ב-1998 להכיר אותם ואת בני ביתם. לפרויקט זה קראתי  "סלון מקומי".  

הופעת תזמורת הנוער בפני "ותיקי עפולה" ב-2002 חשפה אותי באקראי לקבוצת זקנים עטורי מדליות, מלאי גאווה, זה היה תחילתו של פרויקט "גיבורי האתמול- הווטרנים".

ראיון רדיו ב-2006 בו תיאר אחד מלוחמי צד"ל את הקושי עמו הם מתמודדים לאחר שנסיגת צה"ל מלבנון אילצה אותם להשאיר בלבנון חלק ממשפחותיהם הביאני לעסוק בנושא  "אחים רק לנשק"- לוחמי צבא דרום לבנון.

"אסון הנגמ"ש" בשכונת זיתון בעזה בשנת 2004 בו נהרג החייל הבודד ז'לקו  מרוויצה שעלה מיוגוסלביה ואומץ כחייל בודד בקיבוץ גבע גרם לי  לטפל בנושא החיילים הבודדים "הכי אחי". 

יחסה המשפיל של המשטרה כלפי נכי צה"ל שהשתתפו בהפגנות נכי צה"ל ב- 2009 ושודרו בטלוויזיה, הביאוני לעסוק בנושא נכי צה"ל, פרויקט "בגופם".

חלק מהפרויקטים עסקו באירועים הקשורים בהקמת המדינה, דרכם זכיתי לגלות את האנשים שמאחורי הסיפורים ההיסטוריים ובכך לחוות את רוח התקופה. כך בדיוק התגלגלתי לפרויקט "לוחמים". תוך כדי עבודה על פרויקט הווטרנים נזרק לחלל לא פעם מפי המצולמים המשפט "אם אנחנו לא היינו מנצחים את הנאצים, לא הייתה מדינת ישראל". משפט זה הוביל אותי ישירות לחיפוש וגילוי של אלה שבאמת היו מעורבים בהקמת המדינה. פרויקט "לוחמים".  

תמונת מצב שנצרבה בזיכרוני ב-2008 ביום חורף שמשי, שדרות בן גוריון בת"א על ספסלים  בשדרה ישבו מטפלים פיליפינים ושוחחו בלהט וביניהם על כסאות גלגלים ישובים היו המטופלים, כל אחד בעולמו הפרטי. סצנה זו הייתה קצה חוט מקשר לנושא המטפלים הסיעודיים הזרים, עבודה שקראתי לה "משענת זרה".

"זקני הוואדי"- הוא חלקי הצנוע בתוך פרויקט גדול "זיכרון המקום" אותו יזמה הגלריה באום אל פחם ב-2007 לקראת הקמת מוזיאון במקום. בצילום פרויקט זה שהקיף את זקני אום אל פחם וכפרי הסביבה  נחשפתי לנרטיב של המקום מתקופת הגרוש ב-48  ממנו נפקד מקומה של האישה הערבייה. שמתי לעצמי מטרה להכניס לצילומים גם את "זקנות הוואדי".

דפוס עבודתי לאורך השנים חוזר על עצמו, כמעט תמיד הוא כולל תחקיר ראשוני על המצולם. לאחר איתורו,  אני יוזם  שיחת הכרות ראשונה עמו בה אני מספר לו  על עצמי ועל עיסוקי ומבקש את הסכמתו לקחת חלק בפרויקט. לאחר תיאום הציפיות אנו קובעים יום ומקום מפגש. המפגש עצמו על פי רב בביתו של המצולם, עורך כמה שעות  בו אני נעזר בשאלון אותו הכנתי מבעוד מועד ובו שאלות הקשורות למצולם ולנושא, שאלון זה נותן לי תמונה של האדם מולו אני ניצב ואת פירטי סיפורו וחלקו בפרויקט. במפגשים אלה נוצרת אינטראקציה מרתקת ומרגשת בין המצולם לביני בזמן שאנו מפליגים בזמן אל מחוזות ילדותו ואל סיפורי חיו הנשכחים.  הכרות זו  הכרחית עבורי ליצירת הקשר האינטימי המאפשר לי בסופו של דבר לצלם ולהנציח את האדם ולקבל אותו במיטבו.

את רב מצולמי  אני בוחר להנציח בסלון ביתם. סלון הבית זה המקום החשוב ביותר בו מארח בעל הבית את אורחיו. את קירות הסלון מפארים על פי רב תמונות או חפצים בעלי ערך סנטימנטלי השייכים למארח ובני ביתו, פרטים אלה ישלימו את התמונה הכוללת לסיפורו של האדם. בסלון ביתו ירגיש המצולם נינוח ביותר מה  שיקל עליו להיחשף "ולהתמסר"  למצלמה.

כמו לא מעט פרויקטים צילומיים שלי שצמחו מתוך פרויקטים קודמים שעסקתי בהם, כך גם סיפורו של  "צרוב בשמאלם- תאומי מנגלה" בו אני עוסק בשנים האחרונות. 

אל תאומי מנגלה נחשפתי באקראי תוך כדי צילומי זוג תאומים זהים לפרויקט אחר  "זהות בשניים" .  אלה חיברו אותי עם זוג תאומות שרק בזמן הצילום, הבחנתי במספרי היד הצרובים על ידן השמאלית מכאן קצרה הייתה הדרך לפרויקט "צרוב בשמאלם-  תאומי מנגלה".

פרויקט זה הוא אתגר גדול ביותר בעיקר בגלל שעון החול האוזל ועקב הקושי באיתור הניצולים המשתייכים לקבוצה ייחודית זאת אשר מתרחקים מכל חשיפה, לאחר האיתור מלאכת השכנוע מאוד לא פשוטה ולצערי חלקם עדיין אינם מעוניינים לשתף פעולה.

לשמחתי לא מעט מהם ניאותו להיפגש עמי ולחשוף את סיפורם בפני ובכך אפשרו לי להנציח אותם ואת סיפורם.

אלה הם רק חלק קטן מפרויקטים צילומים בהם עסקתי לאורך השנים